Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 363 – חכמת שלמה אורח חיים שסג‏ – Shulchan Arukh

שו״ע

פירוש

דיני מבוי ולחי, וּבוֹ ל״ו סְעִיפִים (א) מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג׳ מְחִצּוֹת, אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל בּוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם תִּקּוּן בָּרְבִיעִית. (ב) חָצֵר שֶׁנִּפְרַץ בְּמִלּוּאוֹ עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, נִתָּר בְּפַס רָחָב ד׳ טְפָחִים שֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ מִצַּד אֶחָד בַּמָּקוֹם הַפָּרוּץ, וְאִם יִרְצֶה לְתַקְּנוֹ בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַפִּרְצָה, דַּי בִּשְׁנֵי פַּסִין שֶׁל שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין. וְהוּא הַדִּין לְנִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם כֹּתֶל רְבִיעִי בָּנוּי כְּשִׁעוּר אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּמָקוֹם אֶחָד, אוֹ אִם נִשְׁתַּיֵּר מֵהַשְּׁנֵי צְדָדִים טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, וְכָל זֶה בְּגֹבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בַּפִּרְצָה ד׳ טְפָחִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא בְּמִלּוּאוֹ צָרִיךְ תִּקּוּן עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ פָּחוֹת מִג׳. וְאִם יֵשׁ בַּפִּרְצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ בְּמִלּוּאוֹ צָרִיךְ לְתַקְּנָהּ בְּצוּרַת פֶּתַח. (ג) מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג׳ מְחִצּוֹת וּפָרוּץ בְּצַד רְבִיעִי, הִתִּירוּ בְּלֶחִי (פי׳ תַּרְגּוּם הַקֶרֶשׁ הָאֶחָד לוּחָא חֲדָא) שֶׁעָבְיוֹ וְרָחְבּוֹ כָּל שֶׁהוּא, שֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ בְּפֶתַח הַמָּבוֹי וְיִהְיֶה גָּבְהוֹ י״ט. וּמִכָּל דָּבָר שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ מִבַּעֲלֵי חַיִּים, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְשְׁרֶנּוּ שָׁם בַּחֲבָלִים לְכָתְלֵי הַמָּבוֹי בַּיְּתֵדוֹת שֶׁיּוֹצְאִים מִן הַכְּתָלִים בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְבֹּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמַעֵט גָּבְהוּ מִי׳ טְפָחִים {וַאֲפִלּוּ קָשַׁר שָׁם אָדָם נָמֵי הָוֵי לֶחִי (אוֹר זָרוּעַ).} (ד) אִם יֵשׁ קְצָת כֹּתֶל בְּרוּחַ רְבִיעִית עוֹלֶה מִשּׁוּם לֶחִי, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ רֹחַב טֶפַח. (ה) לֶחִי דְּאִי נָשִׁיב בֵּיהּ זִיקָא לֹא מָצֵי קָאֵי, לֹא חָשִׁיב לֶחִי. (ו) צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא הַלֶחִי רָחוֹק מִן הַכֹּתֶל ג׳ טְפָחִים. (ז) לֶחִי, אֲפִלּוּ שְׁבָרִים וְשִׁבְרֵי שְׁבָרִים כְּשֵׁרִים בּוֹ. {הַגָּה: וְלָכֵן עוֹשִׂין לֶחִי מִסִּיד טָחוּי בַּכֹּתֶל, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְמַחֶה יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ לָאָרֶץ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי׳ ט״ו).} (ח) לֶחִי שֶׁעֲשָׂאוֹ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, כָּשֵׁר. (ט) בֵּין שֶׁנִּרְאֵית בְּלִיטַת הַלֶחִי לָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַמָּבוֹי וְאֵינָהּ נִרְאֵית לָעוֹמְדִים בַּחוּץ, בֵּין שֶׁנִּרְאֵית לָעוֹמְדִים בַּחוּץ {נֶגֶד חֲלַל הַמָּבוֹי (תוס׳ וְהָרא״ש פ״ק דְּעֵרוּבִין)} וְאֵינָהּ נִרְאֵית לָעוֹמְדִים בִּפְנִים, כָּשֵׁר. (י) הִרְחִיקוֹ מֵהַכֹּתֶל שָׁלֹשׁ, אוֹ שֶׁהִגְבִּיהוֹ מֵהָאֶרֶץ שָׁלֹשׁ, פָּסוּל. וְאִם הִגְבִּיהוֹ פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שֶׁבַע וּמַשֶּׁהוּ, כָּשֵׁר. (יא) אֲפִלּוּ לֹא עֲשָׂאוֹ לְשֵׁם לֶחִי, אֶלָּא שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם מֵאֵלָיו, כָּשֵׁר; וּבִלְבַד שֶׁיִּסְמְכוּ עָלָיו מְעֵרֶב שַׁבָּת, אֲבָל לֹא סָמְכוּ עָלָיו מְעֵרֶב שַׁבָּת כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם לֶחִי אַחֵר וְנָפַל בְּשַׁבָּת, וּבָאִים עַכְשָׁו לִסְמֹךְ עַל זֶה, לֹא. {אֲבָל לֹא הָיָה שָׁם לֶחִי אַחֵר מְעֵרֶב שַׁבָּת, כְּאִלּוּ סָמְכוּ עָלָיו דָּמִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ״י וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַמַּגִּיד פט״ז).} (יב) לֶחִי הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו, אֲפִלּוּ סָמְכוּ עָלָיו מְעֵרֶב שַׁבָּת, אִם הַמָּבוֹי רָחָב יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנֶה אַמּוֹת, אִם הַלֶחִי בּוֹלֵט לְתוֹכוֹ ד׳ אַמּוֹת אֵינוֹ נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וְצָרִיךְ לֶחִי אַחֵר לְהַתִּירוֹ, וְיַעֲמִידֶנּוּ בָּרוּחַ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, וְאִם יִרְצֶה לְהַעֲמִידוֹ אֶצְלוֹ יַעֲשֶׂנּוּ מְעַט עָב אוֹ דַּק יוֹתֵר מֵהַבְּלִיטָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְשֵׁם לֶחִי. {הַגָּה: וְאִם הֶעֱמִידוֹ לְשֵׁם לֶחִי, דְּאִית לֵיהּ קֻלָּא שֶׁתִּקְּנוּ לֶחִי לְמָבוֹי זֶה, אֲפִלּוּ רָחָב אַרְבַּע אַמּוֹת הָוֵי לֶחִי.} (יג) לֶחִי הַמּוֹשֵׁךְ עִם דָּפְנוֹ שֶׁל מָבוֹי שֶׁהֶעֱמִיד חֻדּוֹ כְּנֶגֶד עֳבִי הַכֹּתֶל דְּשָׁוֶה מִבִּפְנִים וְנִרְאֶה מִבַּחוּץ שֶׁאֵין חֻדּוֹ שֶׁל לֶחִי מְכַסֶה כָּל עֳבִי הַדֹּפֶן, פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת נִדּוֹן מִשּׁוּם לֶחִי וּמִשְׁתַּמֵּשׁ עִם חֻדּוֹ הַפְּנִימִי. ד׳ אַמּוֹת, נִדּוֹן מִשּׁוּם מָבוֹי וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּבוֹי, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן לֶחִי. (יד) עוֹד יֵשׁ הֶכְשֵׁר אַחֵר לְמָבוֹי הַפָּרוּץ בְּרוּחַ רְבִיעִית, בְּקוֹרָה שֶׁיַּנִּיחֶנָּה עַל רֹאשׁ הַמָּבוֹי. וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה עַל כָּתְלֵי הַמָּבוֹי, אֲבָל אִם נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵדוֹת אֵצֶל הַמָּבוֹי בַּחוּץ, אֲפִלּוּ בְּסָמוּךְ לוֹ, וְהִנִּיחָם עֲלֵיהֶם, פָּסוּל. (טו) וְצָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחֶנָּה כְּדֵי לְהַתִּיר הַמָּבוֹי, אֲבָל אִם לֹא נַעֲשֵׂית לְשֵׁם כָּךְ, אֲפִלּוּ סְמָכָה עָלֶיהָ מְעֵרֶב שַׁבָּת, פְּסוּלָה. (טז) קוֹרָה זוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, צְרִיכָה שִׁעוּר. וּלְפִיכָךְ אִם עֲשָׂאָהּ מֵעֲצֵי אֲשֵׁרָה, פְּסוּלָה דְּכֵיוָן דְּלִשְׂרֵפָה קַיְמָא כְּתוּתֵי מִכְתָּת שִׁעוּרָהּ. (יז) שִׁעוּר הַקּוֹרָה, רָחְבָּהּ טֶפַח וְעָבְיָהּ כָּל שֶׁהוּא, רַק שֶׁתְּהֵא חֲזָקָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ שֶׁהִיא חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל ג״ט, וְאִם הִיא רְחָבָה ד״ט אֵינָהּ צְרִיכָה לִהְיוֹת חֲזָקָה לְקַבֵּל אָרִיחַ. (יח) מַעֲמִידִים, דְּהַיְנוּ אִם הִיא נִסְמֶכֶת עַל יִתֵדוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַכֹּתֶל שֶׁאֵין בְּרָחְבָּן טֶפַח וְלֹא בְּאָרְכָּן שָׁלֹשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲזָקִים לְקַבְּלָהּ וּלְקַבֵּל חֲצִי לְבֵנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲזָקִים אֶלָּא כְּדֵי לְקַבְּלָהּ בִּלְבַד. (יט) אִם הָיְתָה הַקּוֹרָה עֲגֻלָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶקֵּפָהּ ג׳ טְפָחִים שֶׁאָז יֵשׁ בְּרָחְבָּהּ טֶפַח. (כ) הָיְתָה עֲקֻמָּה, וְעַקְמִימוּתָהּ נוֹטָה חוּץ לַמָּבוֹי אוֹ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אוֹ לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, רוֹאִין כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הָעַקְמִימוּת וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, פְּסוּלָה. (כא) הָיְתָה יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בְּכֹתֶל זֶה, כְּגוֹן שֶׁסְמָכָהּ עַל עַמּוּדִים, וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת אַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וְאַחַת יוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה וּפָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי, אִם אֵין בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, כְּשֵׁרָה; יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה, פְּסוּלָה. (כב) הִנִּיחַ שְׁתֵּי קוֹרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ, וְלֹא בְּזוֹ לְקַבֵּל אָרִיחַ וְלֹא בְּזוֹ לְקַבֵּל אָרִיחַ, אִם יֵשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְרָחְבּוֹ, דְּהַיְנוּ טֶפַח, וְאֵין בֵּין זוֹ לְזוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת; וְאִם לָאו, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבוֹת זוֹ לְזוֹ בְּתוֹךְ טֶפַח. (כג) הָיְתָה אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה, רוֹאִים אֶת הַעֶלְיוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַטָּה וְאֶת הַתַּחְתּוֹנָה כְּאִלּוּ הִיא לְמַעְלָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הַעֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים וְלֹא תַּחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. וְלֹא יִהְיֶה בֵּינֵיהֶם ג׳ טְפָחִים לֹא בַּגֹּבַהּ וְלֹא בְּמֶשֶׁךְ כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתָם שֶׁיָּרְדָה זוֹ וְעָלְתָה זוֹ בְּכַוָּנָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ זוֹ בְּצַד זוֹ. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים. (כד) פֵּרַס עַל הַקּוֹרָה מַחְצֶלֶת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת עַד הַקַּרְקַע, אִם גְּבוֹהָה מֵהָאֶרֶץ ג״ט, פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי כִּסָה הַקּוֹרָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית, וּבָטְלָה מִהְיוֹת קוֹרָה; וּמְחִצָּה גַּם כֵּן אֵינָהּ, כֵּיוָן שֶׁגָּבוֹהַּ מֵהָאֶרֶץ שְׁלֹשָׁה. אֲבָל אִם הִנִּיחַ קוֹרָה רְחָבָה וְנִמְשֶׁכֶת קְצָת לְמַטָּה מִי׳, כְּשֵׁרָה. (כה) נָעַץ שְׁתֵּי יְתֵדוֹת עֲקֻמּוֹת עַל שְׁנֵי כָּתְלֵי הַמָּבוֹי, וְעַקְמִימוּתָם נוֹטָה לְתוֹךְ הַמָּבוֹי, וְנָתַן הַקּוֹרָה עֲלֵיהֶם וְאֵין בַּיְּתֵדוֹת טֶפַח שֶׁהוּא שִׁעוּר קוֹרָה לִהִיוֹת נֶחְשָׁבִים כְּקוֹרָה, אִם אֵינָם גְּבוֹהִים מִכָּתְלֵי הַמָּבוֹי שְׁלֹשָׁה וְאֵין בִּנְטִיָּתָן שְׁלֹשָׁה, כְּשֵׁרָה שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ הֵם עַל כָּתְלֵי הַמָּבוֹי וּכִאִלּוּ הַקּוֹרָה נוֹגַעַת בַּמָּבוֹי; וְאִם יֵשׁ בְּגָבְהָן אוֹ בִּנְטִיָּתָן שְׁלֹשָׁה, פְּסוּלָה. (כו) הָא דְּמָבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ נָמוּךְ פָּחוֹת מִי״ט מִרְוָחִים וְלֹא יְהֵא רָחְבּוֹ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת מְצֻמְצָמוֹת וְשֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ ד׳ אַמּוֹת מְרֻוָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, אֲבָל אִם חָסֵר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא בְּצוּרַת פֶּתַח; וְאִם הָיָה בְּגֹבַהּ חֲלָלוֹ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים אַמָּה מְצֻמְצָמוֹת, אֵינוֹ נִתָּר בְּקוֹרָה אֲבָל נִתָּר הוּא בְּלֶחִי וְאִם רוֹצֶה לְהַכְשִׁירוֹ בְּקוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיּוּר וְכִיּוּר (פי׳ צִיּוּר אֶחָד בְּכֹתֶל מִן הַסִיד אוֹ עַל שְׁמֵי קוֹרָה). שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ מִסְתַּכְּלִים בָּהּ. וְאִם הָיָה גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וּבָנָה בִּנְיָן תַּחַת הַקּוֹרָה לְמַעֲטוֹ מֵעֶשְׂרִים, דַּי בְּבִנְיָן רָחָב טֶפַח בְּרֹחַב הַקּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ גָּבוֹהַּ י׳ וְחוֹקֵק בּוֹ לְהַשְׁלִימוֹ לִי׳, צָרִיךְ לַחֹק ד׳ אַמּוֹת לְתוֹךְ הַמָּבוֹי עַל פְּנֵי כָּל רָחְבּוֹ. אֵין מָבוֹי נִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ שְׁנֵי חֲצֵרוֹת וּלְכָל חָצֵר שְׁנֵי בָּתִּים {וַאֲפִלּוּ כָּל הַחֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ (הָרא״ש וּמָרְדְּכַי וְהַטּוּר) וְיֵשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי״ף וְרַמְבַּ״ם)}, וְשֶׁלֹּא יְהֵא בְּכָל פֶּתַח מֵאֵלּוּ פָּחוֹת מִד״ט, וְשֶׁיִּהְיוּ דִּיּוּרִים אוֹכְלִים בְּכָל בַּיִת שֶׁמְּקוֹם הַפַּת גּוֹרֵם; וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבַּיִת הָאֶחָד לָאָב וְהַב׳ לַבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהַבֵּן מְקַבֵּל פְּרָס מִשֻּׁלְחַן אָבִיו וְאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ, הֲרֵי הֵם נִדּוֹנִים כִּשְׁנַיִם; וַאֲפִלּוּ צִדּוֹ הָאֶחָד עַכּוּ״ם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל, מְהָנֵי עוֹד צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ. וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵאֵלּוּ, אֵינוֹ נִתָּר אֶלָּא בְּפַס אַרְבַּע אוֹ שְׁנֵי פַּסִין שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין אוֹ צוּרַת פֶּתַח. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹהֲגִין הָאִדָּנָא לְתַקֵּן כָּל הַמְּבוֹאוֹת בְּצוּרַת הַפֶּתַח, דְּכָל הַמְּבוֹאוֹת שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין חֲצֵרוֹת (ת״ה סי׳ ע״ד). וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְתַקְּנָן עַל יְדֵי חֶבֶל הַקָּשׁוּר לְרָחְבּוֹ שֶׁל מָבוֹי, וְדִין חֶבֶל זוֹ אֵינוֹ קוֹרָה שֶׁהֲרֵי אֵין רָחְבּוֹ טֶפַח, וְלֹא מְהָנֵי אֶלָּא מִטַּעַם צוּרַת הַפֶּתַח דִּמְהָנֵי לְמַעְלָה אֲפִלּוּ בְּגֻמִּי כְּדִלְעֵיל סוֹף סי׳ שס״ב, וְעַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַעֲמִיד תַּחַת הַחֶבֶל שְׁנֵי קָנִים גְּבוֹהִים י׳ מְכֻוָּנִים תַּחַת הַחֶבֶל, וְאָז מְהָנֵי אֲפִלּוּ בְּמָבוֹי מְפֻלָּשׁ בְּתוֹרַת צוּרַת פֶּתַח, אוֹ אֲפִלּוּ בֶּחָצֵר וּבְכָל מָקוֹם שֶׁצּוּרַת הַפֶּתַח מְהָנֵי וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן שס״ב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).} (כז) חָצֵר שֶׁאָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ דִּינוֹ כְּמָבוֹי, וְנִתָּר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה. {הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲצֵרוֹת וּבָתִּים פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ קָרוֹב לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא פָּתוּחַ לַמָּבוֹי וְהַמָּבוֹי פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מַהֲרִי״ל בְּשֵׁם סְמַ״ק).} (כח) מָבוֹי שֶׁאֵין בְּרָחְבּוֹ ג״ט אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם תִּקּוּן, שֶׁהוּא כְּסָתוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵין בּוֹ ד״ט אֵין צָרִיךְ שׁוּם תִּקּוּן. (כט) מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד כָּלֵה לַיָּם וְצִדּוֹ אַחֵר כָּלֵה לְאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים, אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם; שֶׁאַשְׁפָּה שֶׁל רַבִּים אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן (פי׳ יֹבֶשׁ כְּעֵין אִי שֶׁנִּדְּחוּ הַמַּיִם מִמֶּנּוּ שֶׁנַּעֲשָׂה רָאוּי לִזְרִיעָה). {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְסוֹבְרִים דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַעֲלֶה הַיָּם שִׂרְטוֹן, וְאֵין כָּאן מְחִצָּה (הָרא״ש וְרַשִׁ״י וְטוּר וְהַמַּגִּיד).} (ל) מָבוֹי שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד אָרֹךְ וְאֶחָד קָצָר, אֲפִלּוּ אֵין צַד הָאָרֹךְ עוֹדֵף עַל הַקָּצָר ד׳ אַמּוֹת, אֵינוֹ מַנִּיחַ הַקּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּצָר; אֲבָל אִם יִרְצֶה יַעֲשֶׂה שָׁם צוּרַת פֶּתַח בַּאֲלַכְסוֹן. וְתוֹךְ הַמָּבוֹי יָכוֹל לְהַנִּיחַ הַקּוֹרָה בַּאֲלַכְסוֹן, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקָּצָר כְּנֶגֶד הַקָּצָר, וּבָאָרֹךְ כְּנֶגֶד הָאָרֹךְ. (לא) הֶעֱמִיד לֶחִי בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי, אִם יֵשׁ חָצֵר מֵהַלֶחִי וְלַחוּץ, וְעָשׂוּ גַּם הַחִיצוֹנִים לֶחִי לְרֹאשׁ הַמָּבוֹי, אוֹסְרִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ יַחַד. וְאִם אֵין שֵׁם חָצֵר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ חָצֵר וְלֹא עָשׂוּ הַחִיצוֹנִים לֶחִי לְרֹאשׁ הַמָּבוֹי, שֶׁמִּן הַלֶחִי וְלַפָּנִים, מֻתָּרִים; מִמֶּנּוּ וְלַחוּץ, אֲסוּרִים. אֲבָל אִם עָשׂוּ בָּאֶמְצַע שְׁנֵי פַּסִים, אוֹ פַּס אַרְבָּעָה, אִם אֵינוֹ רָחָב יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁעָשׂוּ צוּרַת פֶּתַח אִם הוּא רָחָב יוֹתֵר מִי׳, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ חָצֵר מֵהַתִּקּוּן וְלַחוּץ וְעָשׂוּ גַּם הַחִיצוֹנִים תִּקּוּן לְרֹאשׁ הַמָּבוֹי, כָּל אֶחָד יָכוֹל לְעָרֵב, וְיִהְיֶה מֻתָּר בְּחֶלְקוֹ. (לב) זֶה שֶׁהִכְשַׁרְנוּ לְהַעֲמִיד לֶחִי בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי, הוּא הַדִּין לְהַעֲמִיד קוֹרָה בְּאֶמְצַע הַמָּבוֹי. וְכָל זֶה בְּיֵשׁ בְּאוֹתוֹ חָצֵר מָבוֹי הַמֻּכְשָׁר תּוֹרַת מָבוֹי, שֶׁלֹּא יְהֵא אָרְכּוֹ פָּחוֹת מִד׳ אַמּוֹת, וְשֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ יֶתֶר עַל רָחְבּוֹ, וְשֶׁיִּהְיוּ בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ; הָא לָאו הָכֵי, צָרִיךְ פַּס מַשֶּׁהוּ מִכָּאן וּפַס מַשֶּׁהוּ מִכָּאן, אוֹ פַּס אַרְבָּעָה בְּצַד אֶחָד. (לג) מָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב כ׳ אַמּוֹת, עוֹשֶׂה פַּס אָרֹךְ ד׳ אַמּוֹת וּמַעֲמִידוֹ בָּאֶמְצַע וְחָשׁוּב כָּל צַד מִצִּדֵּי הַפַּס כְּמָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֹרֶךְ הַפַּס ד׳ אַמּוֹת, וְיִתֵּן קוֹרָה בְּרֹאשׁוֹ; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁתְּהֵא הַקּוֹרָה מוּנַחַת עַל הַפַּס, אוֹ תּוֹךְ ג״ט. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בְּכָל מָבוֹי מִשְּׁנֵי אֵלּוּ שֶׁהַפַּס מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ וְכָל תְּנַאי (מָבוֹי). וּמַה שֶּׁמִּן הַפַּס עַד כֹּתֶל הָאֶמְצָעִי שֶׁל מָבוֹי, יֵשׁ לוֹ דִּין מָבוֹי עָקֹם, שֶׁהֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי הַמְּבוֹאוֹת מִתְעַקְּמִים וּבָאֶמְצַע פְּתוּחִים בִּשְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לוֹ דִּין מָבוֹי עָקֹם אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ מִן הַפַּס עַד כֹּתֶל הָאֶמְצָעִי יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת (הָרא״ש וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְטוּר).} (לד) עוֹד אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת תִּקּוּן אַחֵר לְמָבוֹי שֶׁהוּא רָחָב כ׳ אַמּוֹת, שֶׁיַּרְחִיק ב׳ אַמּוֹת מֵהַכֹּתֶל וְיַעֲשֶׂה פַּס רָחָב שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְיַעֲשֶׂה כֵן גַּם בַּצַּד הַשֵּׁנִי וְיִשָּׁאֵר פֶּתַח רָחָב עֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹ יַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְיַרְחִיק אַמָּה וְיַעֲשֶׂה פַּס אַמָּה וּמֶחֱצָה וְכֵן יַעֲשֶׂה בַּצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ יַרְחִיק שְׁתֵּי אַמּוֹת וּשְׁנֵי טְפָחִים וְיַעֲשֶׂה פַּס שְׁתֵּי אַמּוֹת וְד׳ טְפָחִים וְכֵן יַעֲשֶׂה בַּצַּד הַשֵּׁנִי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וּבִלְבַד שֶׁהַפַּס יְהֵא יֶתֶר עַל הָאֲוִיר שֶׁבֵּינוֹ לַכֹּתֶל, דְּאִם לֹא כֵן אָתֵי אֲוִירָא דְּהַאי גִּיסָא וּדְהַאי גִּיסָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר דְּלֹא לִשְׁבֹּק פִּתְחָא רַבָּא וְעָיִל בְּזוּטָא, שֶׁאִם עָשָׂה כֵן בָּטֵל תִּקּוּן הַמָּבוֹי אֶלָּא אִם עָשָׂה צוּרַת פֶּתַח לַזּוּטָא. (לה) פַּס זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה (כֵן) לְמַעֵט רֹחַב הַמָּבוֹי אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא פַּס אֶחָד שָׁלֵם, אֶלָּא בְּקָנֶה קָנֶה פָּחוֹת מִג׳ סַגֵּי, דְּפָחוֹת מִג׳ כְּשָׁלֵם דָּמִי. (לו) מָבוֹי שֶׁשָּׁוֶה מִתּוֹכוֹ וּמִדְרוֹן (פי׳ מָקוֹם מְשֻׁפָּע) לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁשָּׁוֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמִדְרוֹן לְתוֹכוֹ, אִם הוֹלֵךְ וּמִתְלַקֵּט מְעַט מְעַט עַד שֶׁמַּגְבִּיהַּ י׳ מִתּוֹךְ ד׳ אַמּוֹת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ זָקוּף כֻּלּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם תִּקּוּן. {וּבְזֶה הַתֵּל הָוֵי כִּמְחִצָּה (בֵּית יוֹסֵף).}מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) מקום שיש לו שלשה מחיצות – נ״ב: עיין בחיבורי ספר החיים מ״ש בדין עירובין על דברי הת״ש ועיין בסי׳ ש״ג בחיבורי לאו״ה משנת תקצ״ט בתשובה לק״ק זלאטשיב מ״ש לחכם אחד מה שלא הבין דברינו וביארתי שם ע״נ בעזה״י ודו״ק: והנה בדין אם הנהר נדון משום מחיצה – עיין מ״ש בתשובתי לק״ק לוצקא בקצרה בחיבורי לאהע״ז מ״ח הלכות גיטין סי׳ קכ״ט דרך אגב ושייך לכאן ע״ש בתשובה סי׳ רכה ודוק: והנה בדין אם מהני צורת הפתח ברחוק מג׳ טפחים בכותל – עיין מ״ש קצת בתשובה ליו״ד הלכות בכור בחיבורי מ״ז סי׳ נח דרך אגב לק״ק טשערנאביל ע״ש ודוק: הנה במה שיש לעיין בסוגיא בפ״ק דעירובין דף יא בדין צורת הפתח שעשאו מן הצד עיין בחיבורי ליו״ד מ״ה סי׳ צ״ה מ״ש בזה שם בעזה״י ודו״ק: (יא) אפי׳ לא עשאו לשם לחי וכו׳ ובלבד שיסמכו עליו מע״ש וכו׳ – נ״ב: הנה נשאלתי בדין צוה״פ שהעמידו בשבת הקנה עם החבלים אם מותר לטלטל אף שלא סמכו עליו מע״ש הנה לדעתי הדבר פשוט וברור שמותר לטלטל ולא בעינן סמכו רק בלחי שאין בו היכר חדש עתה ועשייה חדשה והרי היא כמו שהי׳ אתמול לכך בעינן סמכו עליו מע״ש אבל בצוה״פ דניכר הוא שהוא פתח לא מבעיא אם העמידו הלחי והחבלים עליו עתה ודאי דמותר דלא שייך בזה לומר שלא סמכו עליו מע״ש כיון דיש כאן היכר גדול שהעמידוהו היום אף גם אם הלחי עומד מאתמול ועתה קשרו עליו החבלים נמי מותר כיון דחזינן דהוא פתח לא בעינן סמכו ומ״ש הט״ז בסוף סימן זה התם שאני דאין החבל מונח על הגפופין רק למעלה ואינו צוה״פ ממש רק לצרפו מדעתינו במקום לחי בזה כיון דעומד כאן מע״ש וגם אינו מונח עליו רק למעלה בזה בעינן סמכו עליו מע״ש אבל היכי שעשוהו מחדש בשבת אף דהוי החבל למעלה או שהיה מכבר והניחו החבל עליו בענין דהוי כפתח ממש בזה ודאי לא בעינן סמכו עליו מע״ש וז״ב ונכון לפענ״ד כיון דנעשה כעין פתח ממש לא בעינן סמכו עליו מע״ש וז״ב ודו״ק: (כו) הא דמבוי ניתר בלחי או קורה וכו׳ ולא יהא רחבו יותר מעשרה אמות מצומצמות – נ״ב: הנה זה הוי פלוגתא ספ״ק דעירובין דאביי ס״ל דאמות מבוי ואמות סוכה באמות בת חמשה ורבא ס״ל באמות בת ששה רק מצומצמות והנה הרא״ש כתב שם דהלכתא כרבא דמילתא דאביי מוקי לה כרשב״ג ומלתא דרבא ככ״ע ע״ש ותמהתי למ״ל ראיה זו בלא״ה הרי מפורש בש״ס דבכל מקום הלכה כרבא נגד אביי לבר מיע״ל קג״ם ואין לו׳ דהיינו דוקא בשל תורה ולא בדרבנן זה אינו חדא דהרי בזה הוי רבא לקולא וא״כ מכ״ש דבדרבנן הלכה כרבא להקל ועוד הרי ביע״ל קג״ם הוי לחי העומד מאליו וא״כ מוכח דגם בדרבנן שייך הך כללא גם ראיתי שם בהרא״ש אות ד׳ דמפלפל שם אם הלכה כרב יוסף דהוא רביה דאביי או כאביי ומוכח דס״ל דמה דקי״ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אין אביי ורבא עצמו בכלל ועיין בחיבורי נדרי זריזין סי׳ ריז סעיף י״ח הבאתי שם בשם הב״ח להיפוך ובחיבורי ספר החיים סי׳ שנ״ח ותימה שנעלם מהם דברי הראשונים הללו שהובא בהרא״ש כאן וצ״ע. שוב ראיתי שהקושיא שהקשיתי על הרא״ש ל״מ לטעמא דאין הלכה כאביי מכח דאביי רק כרשב״ג ורבא ככ״ע והרי בלא״ה אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם והרגיש בזה הק״נ ונדחק בזה. ולפענ״ד י״ל יותר נכון דהנה רבא אמר הללו עוצבות ורש״י פירש עוצבות מצומצמות ולפ״ז י״ל דהך סימן דיע״ל קג״ם הוי העי״ן מרמז על עוצבות או המ״ם מן קג״ם על מצומצמות ובזה הלכה כאביי וי״ל דודאי בזה הלכה כאביי והוא מיע״ל קג״ם מה דפסק הש״ס בעד זומם בב״ק ובמומר אוכל נבילות בסנהדרין כאביי י״ל דהש״ס היה מקובל דהלכה כאביי ביע״ל קג״ם והיה בעצמו מסופק אם העי״ן מרמז על עוצבות אבל בעד זומם אין הלכה כאביי או להיפוך דהעי״ן מרמז על עד זומם רק המ״ם מרמז על מצומצמות ובמומר אין הלכה כאביי וכיון דמספקא ליה קיי״ל בתרווייהו לחומרא כאביי דאביי מחמיר שם בתרוייהו אבל לעולם י״ל דעוצבות דכאן הוי חד מסימנא יע״ל קג״ם ובפרט דהוי לחומרא לכך כתב הרא״ש דבזה מסתברא דאין הלכה כאביי דהוי כתנאי ולכך אין זה מיע״ל קג״ם ואתי שפיר כן נראה להמליץ בעד הרא״ש וזה נוח יותר מדוחקים שלהם למעיין בהם ודו״ק: והנה בהיותי בזה קשה לי במה דקאמרו הן אביי הן רבא דבסוכה דהוי לחומרא הוה בת ה׳ או הוי מצומצמות והכל כיון דהוי לחומרא וקשה הרי אמרי׳ בסוכה פ״ג גבי ר״י אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב מק״ו ואמרו שם רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אין דין לא מצא ד׳ מינים יהא יושב ובטל וכו׳ א״כ מוכח דחומרא זו קולא היא א״כ ה״נ הוי קולא אם אין לו סוכה רק בדופן עקומה בד׳ אמות מצומצמות או בגבוה כ׳ מצומצמות א״כ אם נימא שהיא פסולה ואין לו אחרת יהיה יושב ובטל א״כ הוי חומרא זו קולא והיאך אמר דהוי לחומרא הרי הוא חומרא דאתי לידי קולא [ובשלמא במבוי הוי רק חומרא דבלא״ה אינו מטלטל בה] ואין לו׳ דבשלמא התם דמדבר מן דין תורה אם מדין תורה לא הוי סוכה רק בד׳ מינים שוב אף באין לו אחרת פטור מלישב בזו לכך נחשב חומרא דאתי לידי קולא אבל בזה דהוי רק דרבנן א״כ באמת אם איו לו אחרת יושב בזו ולכך לא הוי חומרא דאתי לידי קולא אך א״כ קשה למה פריך הש״ס דהוי קולא במשך ד׳ אמות ולתירוץ אחד לא ס״ל דרוב אמות קאמר הו״ל להקשות טפי הרי בגובהה ודופן עקומה נמי יש קילא אם אין לו אחרת אם מחויב לישב בזו או לאו אז משערין באמה בת ששה ובע״כ מוכרחין אנו לו׳ דרוב אמות קאמר א״כ קשה לל״ק דלא ס״ל רוב אמות קאמר וצע״ג ודו״ק. ועיין בחיבורי לאו״ח משנת תר״א לפ״ק בהלכות חנוכה סי׳ תרע״א מ״ש שם דבקורה כל דהוי מקצתה בתוך עשרים או סמוך לעשרים אמה כל דאין החלל רק כ׳ אף דאם קלשת לעליון לא די בשל מטה ותפול מכל מקום כשירה כיון דסוף סוף השתא הוא עומד נעשה כשפודין של ברזל אבל בסכך אינו כן רק בזה אם קלשת לעליון לא יהי׳ בתחתון צלתה מרובה מחמתה פסולה דלא כהר״ן שהביא הט״ז בסי׳ תרל״ג ע״ש מלתא בטעמא כי טוב הוא בעזה״י ודו״ק היטב: ואם היה גבוה יותר מכ׳ ובנה בנין תחת הקורה למעט מכ׳ די בבנין רוחב טפח ברוחב הקורה וכו׳ – נ״ב: הנה מ״ש דיהיה גבוה יותר מכ׳ הכוונה בע״כ דקאי על החלל דהחלל הוי גבוה יותר מכ׳ ולא הקורה דהרי הש״ע פסק לעיל דחלל מבוי תנן כמ״ש להדיא בסעיף זה ואם היה גבוה חללה יותר מכ׳ וכו׳ א״כ כיון דמיירי כאן דהוי החלל יותר מעשרים א״כ למה כתב אח״כ ובנה בנין תחת הקורה למעטה מכ׳ הוי די למעטה מיותר מכ׳ ועד כ׳ כשרה מזה נראה בעליל דכוונתו כמ״ש הד״מ בס״ק ז׳ דנראה מדברי הרי״ף והר״י ריש עירובין דאם הי׳ בתחלה למעלה מעשרים ובא למעטו מניח הקורה שיהיה גם כן מכלל העשרים אבל אם אינו גבוה למעלה מכ׳ רק הקורה א״צ למעטו בשביל זה ע״כ. וזה שכתב הש״ע בדיוק דתחלה כתב ואם היה גבוה יותר מכ׳ היינו החלל הוי יותר מכ׳ דבלא״ה אם לא היה החלל יותר מכ׳ אף דהקורה מונחת למעלה מכ׳ לא היה צריך למעט אך כיון דהחלל למעלה מכ׳ וא״כ צריך למעטה בזה צריך למעטה מכ׳ שאף כ׳ לא יהי׳ החלל רק הקורה יהיה בתוך עשרים מיהו נראה דא״צ שיהיה המיעוט כ״כ שיהיה כל עובי הקורה בתוך כ׳ רק די למעטה משהו מכ׳ שיהיה משהו קורה מונח בתוך כ׳ והטעם נראה דבשלמא אם היה הדין שהקורה עצמה יהיה מכלל העשרים אז הוי בעינן שכל הקורה יהיה בתוך הכ׳ דבלא״ה אי נימא קלשת הו״ל קורה שנטלה ברוח ולא מהני אך לדידן דקיי״ל מבוי תנן א״כ מן הדין יכולה להיות כל הקורה למעלה מכ׳ רק דלכך בעינן לכתחלה להיות הקורה בתוך עשרים דבלא״ה פן לא ידקדק כ״כ במדה שמא יהיה משהו יותר מעשרים דחלל ופסולה הקורה לכך ראוי לדקדק לכתחלה להיות הקורה עצמה בתוך עשרים ולא יבא לידי טעות בזה די אם משהו מן הקורה מונח תוך כ׳ שוב לא אפשר לבוא לידי טעות להיות החלל יותר מכ׳ ומה שעובי הקורה הוי יותר מכ׳ לא איכפת לנו שבאמת כל הקורה מותר למעלה מכ׳ דחלל מבוי תנן ולא שייך לו׳ קלשת ולכך דייק הש״ע וכתב שבנה בנין למעטה מכ׳ ולא כתב כמה ימעט כפי שיעור עובי הקורה ובע״כ דבמיעוט משהו סגי והיינו כמ״ש דבמשהו מן הקורה שהוא בתוך כ׳ מותר אף לכתחלה. ובזה מיושב מה ששאלני ידידי הרבני החריף מוה׳ ישראל ביק ני׳ להקשות על דעת הד״מ מן הש״ס דעירובין דף ג׳ ע״ב במה שאיתא שם דפריך למ״ד חלל מבוי תנן ממה דתנינן כיצד היה עושה מניח הקורה משפת עשרים ולמטה וכו׳ ומה פריך הרי לכתחלה בעינן שיהי׳ הקורה בתוך עשרים והוא לא קאמר דחלל מבוי תנן רק לענין דיעבד ומה פריך. ולפמ״ש אתי שפיר מאד דהרי רש״י פירש שם משפת עשרים ולמטה שיהי׳ עובי הקורה בתוך כ׳ וא״כ פריך שפיר דבשלמא אם הקורה מכלל העשרים אז בעינן שיהיה כל עובי הקורה מכלל הכ׳ אבל אם חלל מבוי תנן רק לכתחלה ראוי שיהי׳ תוך העשרים בזה די אם משהו מן הקורה הוי תוך העשרים ולא כל עובי הקורה ולמ״ל כל עובי הקורה בכלל העשרים ומה דמשני שם משפת עשרים ולמעלה אין הכוונה דעד ולא עד בכלל ויהיה לכתחלה מותר להניח כל הקורה למעלה מעשרים רק הכוונה עד ועד בכלל שיתחיל הקורה משפת עשרים ממש ולמעלה שמקצת הקורה יהיה מונח בשפת עשרים ויהיה משך עוביה למעלה מעשרים והיינו ממש כדעתינו ודו״ק. אך הנה שוב עיינתי בלשון רבינו יהונתן בריש עירובין שממנו מקור דין זה של הד״מ כתוב שם בפירוש ד״ה נותן הקורה וכו׳ שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה ולכך נשאר קושיית הרבני הנ״ל במקומו אך לשון הרי״ף שם אינו סובל גם כדעת הד״מ שזה לשון הרי״ף שם כיצד ממעטו נותן עליה קורה מעשרים ולמטה כי היכא דהוי חלליה עשרים עכ״ל והוא לשון שאין לו ביאור כלל ואף לפי הבנת הד״מ אין לו פירוש שתחלה משמע מלשונו שאם ממעט צריך למעט לכתחלה להיות פחות מכ׳ ואח״כ כתב כי היכא דלהוי חלליה כ׳ משמע דיכול לעשות המיעוט שיהי׳ חללו כ׳ ולשונו סותר תכ״ד לכך הי׳ נראה בעליל שט״ס נפל בהרי״ף וצריך להיות מעשרים אמה ולמעלה כי היכא דליהוי חלליה כ׳ וגם דעת רש״י ד״ה כמה דצריך ליה בדף ד׳ ע״ב מפורש שם דדי לכתחלה למעט שיהיה נשאר חלל כ׳ ולא כדעת הד״מ. והנה ליישב דעת רבינו יהונתן היה נראה וליישב עוד מה שהקשה הרבני ה״ר ישראל ביק הנ״ל דמה פריך בדף ד׳ היה גבוה מכ׳ אמה ובא למעטו כמה ממעטו ופריך כמה דצריך ליה ומה פריך נימא דפריך כמה ימעט אם עד כ׳ או יותר. אך נראה דודאי לדעת רבא עצמו דס״ל חלל מבוי תנן אף לכתחלה מותר לשייר כ׳ החלל רק כיון דרבה ס״ל דעובי הקורה נמי הוי מכלל הכ׳ וא״כ י״ל דהך שאלה כמה ממעט כמה דצריך לו רב יוסף ואביי עצמן דמשני אח״כ כן הם עצמן שאלו כן וכעין שכתבו התוס׳ בפ״ב דב״מ גבי וכמה אר״י קב בד״א ובביצה דף לח ובנדרים כן ה״נ רב יוסף ואביי הם עצמן הקשו כן והם י״ל דס״ל כרבה דעם הקורה הוה כ׳ ולא ס״ל כרבא לכך כיון דהם ורבה ס״ל כן וגם לרבא קשה הברייתא דפריך מינה הש״ס וצריך להגיה ולכך ניהו דהלכתא כרבא דבתרא הוא וגם כיון דקורה דרבנן הלכה כדברי המיקל אך היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה יש לחוש לדעת רבה וסייעתו ולראות דאף עוביה הקורה יהיה מחלל הכ׳ כדי לצאת כל הדיעות אבל לרבא עצמו אף לכתחלה לא בעינן שיהיה הקורה תוך ב׳ ופריך שפיר לרבא כנלפענ״ד לפרש דעת רבינו יהונתן אך כיון דלדעת רש״י מוכח להיפוך ומהרי״ף נמי מוכח כן שיש בדבריו ט״ס ומוכח דס״ל כרש״י וענין זה דרבנן נראה דאין לחוש לכך אף לכתחלה כנלפענ״ד בזה ודו״ק היטב: הנה אמרתי להעתיק פה איזה שאלות נחוצות לדינא ואשר השבתי עליהם בקצרה. נשאלתי מהרב המאוה״ג מוה׳ יואל דייטש אבד״ק מאניסטרישטש בנידון העירובין שפ״ק הנ״ל שנמשך הצוה״פ על כמה גגי בתים בענין שההפסק בין הבתים האמצעיים אין רואין הלחי שתחת הצוה״פ מזה ומזה רק רואין החבל לבד אם כשר העירוב והיינו לפי שראה בתוס׳ דעירובין והרא״ש שם בפיסקא דבי׳ רב דבעינן שבני המבוי יראו צוה״פ ובנידון זה אין האמצעיים רואים הצוה״פ כלו. וזה אשר השבתי הנה בזה אין בית מיחוש דודאי די במה דרואים הצוה״פ שלמעלה וכיון שאינם רואין מקום שכלה מידע ידעי דיש שם לחי מכאן ולחי מכאן ומה שהביא ראיה מן שו״ת פנים מאירות סי׳ קמ״ד ומס׳ מקו״ח דצוה״פ לא מהני אם עומדין בתוך הבית הנה זה לא הוי מטעם שאינו נראה רק הטעם דביתא כמאן דמליא דמיא וכמ״ש שם במק״ח להדיא ומה שקשה עליו מן הש״ס ישבתי זה בחידושי מכבר ואף גם אי הוי טעמא מכח דאינו נראה היינו התם דאינו נראה כלל מבחוץ אבל כאן כיון דעכ״פ נראה לקצת בני אדם לא גרע מנראה מבפנים ושוה מבחוץ או להיפוך דנדון משום לחי ואינו דומה למבוי עקום דאינו נראה כלל הצוה״פ. ועוד הרי אנן אין עושין בעקמימות שום תיקון וסומכין על שמבואות שלנו דין חצרות יש להם וכמ״ש המג״א סי׳ שס״ג וא״כ ה״ה בזה אין בזה בית מיחוש כלל ומה ששאל בנידון אשר לחי אחד אינו עומד אצל הכותל רק סמוך לפריספיע הנה אם אין הפריספיע גבוה עשרה נראה דלא מהני דהרי עיקר טעם התב״ש דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה וא״כ סוף סוף הרי יכולים הגדיים להזדקר דרך שם ובטלי מחיצתא ולכך נראה להעמידו על הפריספיע אצל הכותל ובזה אין כאן בית מיחוש כלל ע״כ השבתי. עוד נשאלתי בדין צוה״פ שהעמידו בשבת הקנה עם החבלי׳ אם מותר לטלטל אף שלא סמכו עליו מע״ש והשבתי הנה לדעתי הדבר פשוט וברור שמותר לטלטל ולא בעינן סמכו רק בלחי שאין בו היכר חדש עתה ועשייה חדשה והרי הוא כמו שהיה אתמול ולכך בעינן סמכו עליו מע״ש אבל בצוה״פ דניכר הוא שהוא פתח לא מיבעיא אם העמידו הלחי והחבלים עליו עתה ודאי דמותר דלא שייך בזה לומר דלא סמכו עליו מע״ש כיון דיש כאן היכר גדול להעמידתו היום אף גם אם הלחי עומד מאתמול ועתה קשרו עליו החבלים נמי מותר כיון דחזינן דהוא פתח לא בעינן סמכו ומה שכתב הט״ז סוף סימן זה התם שאני דאין החבל מונח על הגפופין רק למעלה ואינו צוה״פ ממש רק לצרפו מדעתינו במקום לחי בזה כיון דעמד כאן מע״ש וגם אינו מונח עליו רק למעלה בזה בעינן סמכו עליו מע״ש אבל היכי שעשהו מחדש בשבת אף דהוה החבל למעלה או שהיה מכבר והניחו החבל עליו בענין דהוי כפתח ממש בזה ודאי לא בעינן סמכו עליו מע״ש וז״ב ונכון לפענ״ד אף שכתבו דהפרי מגדים מסתפק בזה לדעתי אין כאן בית מיחוש ומקום ספק כלל והוא ברור לפענ״ד כיון דעשה כעין פתח ממש לא בעינן סמכו עליו מע״ש ודוק היטב. עוד נשאלתי מהרב הדיין מוה׳ יוסף קאסטינבראהן מק״ק קאלמייא בחדשים מקרוב באו ותקנו עירובי העיר באופן זה עושים בשני קצוות של החוט ומשיחה טבעת של עץ קשור בכל קצה וכל טבעת מונח סביב ראש הלחי וראש הלחי בולט למעלה מאותן הטבעות והבליטה נראה לעין כל וראש כל לחי חרוץ סביבו לצד חוץ מהחוט כדי שיוכל הטבעת לנוח שם שלא יפול למטה עכ״ל השואל והשבתי דהיטב אשר דיבר דהוה צורת הפתח שעשאו מן הצד ל״מ בנדון שלו דהחריץ הוי מחוץ ובצד המשיחה אין כאן חריץ דבזה כל החוט ומשיחה עומד בצד הלחי ולא עליו רק גם אף אם היה החריץ מצד המשיחה או חריץ כל סביביו כיון דאין החוט והמשיחה על הלחי רק על הטבעת והטבעת הוא שמונח על הלחי א״כ סוף סוף החוט הוא מתחיל רק מצד הלחי וא״כ הוי צורת הפתח שעשאו מן הצד מה לי בצד זה הפונה לרחוב מה לי בצד זה הפונה ללחי שכנגדו ובין הלחיים נמי לא מהני אם הוי מצדו ולא עליו לכך אין זה תקנה אלא קלקול וכל המוסיף גורע והעיקר כמנהג הראשונים וכמנהגינו ע״כ השבתי ודו״ק היטב: (כט) במבוי שבצד אחד כלה לים וכו׳ – נ״ב: עיין בט״ז מ״ש בדין מים הנקרשים דיבטלו מחיצותא וגרע מתבן ועתיד לפנותו ואינו בתורת מחיצה כלל וכמ״ש הרמב״ם בפירושו בפ״ח דאהלות שהם במהירות התכה ע״ש מ״ש בזה ודו״ק: בהג״ה: ויש חולקים וסוברים דחיישינן שמא יעלה הים שירטון ואין כאן מחיצה – נ״ב: הנה הט״ז האריך כאן בתשובה לאסור בכל המים אשר דרכן לקרוש דדומה למה דחיישינן שמא יעלה הים שירטון והרבנים האחרונים בשו״ת אמונת שמואל והח״ץ והכנסת יחזקאל חולקין עליו ומתירין. והנה אין לי פנאי כעת לעיין בזה דרך פלפול. אך בקיצור נראה דאינו דומה לחשש שמא יעלה הים שירטון דשם אין לו זמן קבוע לכך בזה שייך לאסור בכל שבתות השנה ובכל שבת יש חשש בזה אבל בענין קרישת המים זה אינו שכיח רק בחורף כגון טבת ושבט וכדומה אבל בשאר הימים ובפרט בימות הקיץ אין דרכן ואי אפשר כלל להיות נקרשין לכך ודאי אין לגזור ימות הקיץ אטו ימות החורף כיון דבימות הקיץ לא שכיח שיהיו נקרשין ולו׳ דגזרינן שבתות הקיץ אטו חורף מנ״ל לגזור כן והרי באמת הוי עיקרא דמלתא דרבנן והוי גזירה לגזירה ולכך אין לנו רק מה שאחז״ל שמא יעלה הים שרטון והיינו היכא דבשבת זה גופיא יש חשש זה אבל היכא דבשבתות הללו לא שכיח אין לחוש כך לו׳ דגזרינן שבתות אלו אטו אחרים זה מנין לנו לו׳ כן כיון דלא מצינו גזירה זו בש״ס ואף גם בימות החורף דדרכן להיות נקרשין וגם אפי׳ כשהוא כבר נקרש נראה דאין ראיות של הט״ז ראיה דכל ראיותיו הוי מדברים שאינם ניטלים ממילא רק ע״י אדם לכך י״ל דהוי מבטלין מחיצתא אבל מים הנקרשים הרי עתידין להיות נפשרים מעצמם וכל העומד מעצמו לכך הוי כאילו כבר נעשה כן לכך ודאי לא מבטלין מחיצתא כיון דעומד להיות נפשר מאיליו ואע״ג דלענין משקה קיי״ל דמשקה הקרוש לא נחשב משקה [ועיין לעיל הלכות נט״י סי׳ קנ״ח] מ״מ היינו לענין בפ״ע אבל מכל מקום להיות חשוב כארעא סמיכתא להיות בטיל על גבי קרקע בזה אף דבר שאינו משקה אם עתיד להיות ניטל לא מבטל מחיצותא ואם כן ה״נ בזה דכל דסופו להיות נפשר מעצמו לא מבטל מחיצתא כן נראה לפענ״ד להקל לסמוך על דעת המתירין בזה ודו״ק ועיין בחיבורי על או״ח משנת תר״א דק״ט בתשובה לק״ק בארדיטשוב מ״ש בענין זה עוד בעזה״י ודו״ק: עוד נשאלתי מאת הרב הגאון הישיש מוה׳ ישכר אבד״ק שענסטיחוב במדינת פולין בדבר הגשרים אשר שם וז״ל אשאל שאלה אחת בדבר הגשרים שמים אדירים וגדולים ובקיעות דגים עוברים מתחתיו גם הכובסים נמצאים שם ועוברים לפעמים אנשים מתחת הגשר עכ״ל שאלתו. הנה לדידי אין ספק שאין זה נחשב מחיצה ומה מועיל בזה מה שבקיעות דגים עוברים תחתיו וכן בני אדם זה לא מהני רק לבטל מחיצה דהוי מחיצה דהגדיים בוקעים בה אבל לעשות מחיצה לא מהני זה דסוף סוף כיון דגם למעלה עוברין בני אדם אתי רבים ומבטלי מחיצתא ועוד תימה עליו מ״ש דבחריץ השייך למדינה מאן מבטל ליה הוא תמוה אטו ביטול זה בעינן שיהיה משלהם הכוונה רק כל דנפרץ ורבים עוברים שם בטיל המחיצה ממילא ואין צריך דעתם והרי במחיצה שהגדיים בוקעים בה מי מבטל המחיצה וכי יש כח ביד לבטל המחיצה רק מאיליו הוא בטיל וגם מ״ש דחריץ למטמייה קאי תמה אני עליו היאך לא הרגיש הרי בים אמרינן שמא יעלה הים שירטון מוכח דאם עלה הים שירטון מבטל המחיצה אף דהוי ממילא ואינו עומד למטמייה מכל מקום אם יכלו הרבים לעבור שם בטל המחיצה וכן הט״ז אוסר היכי דאפשר להיות נקרש בחורף והמג״א החולק עכ״פ אוסר אם נקרש הים אף דהוי של מדינה ואינו עומד למטמייה וא״כ ה״נ מה לי אם נקרש למעלה או נעשה עליו גשר מלמעלה והרבים עוברים עליו כל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ומה לי אם שייך ליחיד או לרבים או לכל המדינה ממילא כיון דרבים בוקעין בו מבטלי מחיצתא. וגם מ״ש בענין מה דצדדי הגשר משוחין בששר ונתון עליהם שם אמלתרא והביא מה שאיתא בעירובין דף יא דאמלתרא לא מהני ברחבה הנה גם זה לדידי אינו. חדא דמה דהוא משוח בששר אין לו דין אמלתרא דאמלתרא היינו אם היא בציורים הרבה ופרחים אבל מה דמשוח בששר אין לו דין דאמלתרא ועוד דאמלתרא לא מהני רק במקום דהוו מחיצות ולחי או קורה רק דהוי רחב מעשר בענין דלא הוי כפתח בזה מספקא להש״ס אם מהני אמלתרא ברוחבה אבל בזה בגשר כיון דליכא מחיצות ולא קורה ולחי מה שייכות בזה אמלתרא ובפרט לפי האמת לא מהני אמלתרא ברוחבה וגם מ״ש בענין יו״ד אם בעינן שוחקת או עוצבת כבר ראה בפ״ק דעירובין דף ג׳ דבעירובין לחומרא בעינן עוצבת ומ״ש רו״מ דהוי דבר שיל״מ והקשה מדף ה׳ וכ׳ ויש לחלק לדעתי א״צ חילוק דאטו שוחקת או עוצבת הוי מכח ספק זה אינו מכח ספק רק דכן תקנו חז״ל דבתחלת התקנה תקנו בכל מקום להחמיר דזה הוי שיעורו בעוצבת ולזה בשוחקת אבל היכי דהוי ספק אז הוי ספק עירוב וכשר ע״כ מה שהשבתי: (ל) מבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר – נ״ב: נשאלתי בגדר המוקף ד׳ מחיצות ונפרץ בקרן זוית כמין ג״ם מצד זה ומצד זה בענין שאם נמדד הפרצה בשוה חלק צד זה וחלק צד זה יהיה יותר מעשרה אבל אם נמדד באלכסון לא יהיה הפרצה רק עשרה או פחות היאך נמדוד זה אם דינו כפרצה יותר מעשר או פחות גם אם נמדוד האלכסון או בשוה כנגד צד הקצר לדופן שכנגדו שיהיה פחות מאורך האלכסון: וזה אשר השבתי הנה לדעתי הדבר ברור שמודדין האלכסון והוא מוכח בש״ס דעירובין דף ח׳ שממנו הוא המקור של הסעיף ל׳ הנ״ל וז״ל אמר רב כהנא וכו׳ מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר פחות מד׳ אמות מניח את הקורה באלכסון ד״א אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר וכו׳ אמר רב כהנא הואיל ושמעתתא דכהנא אימא בה מלתא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל אם יש באלכסונו יותר ד״ה אינו מניח אלא כנגד הקצר וכו׳ ופירש״י אבל יש באלכסונו יותר מעשר נמצא פתחו רחב מעשר שהרי כל תחת הקורה הוי פתח ע״ש א״כ מוכח מזה דבאלכסון משערינן ואף אם בשוה כנגד הקצר לא הוי אלא עשרה משערין דוקא באלכסון וא״כ מוכח דבאלכסון משערינן ואף אם בשוה כנגד הקצר לא הוי אלא עשרה ואין לו׳ דשאני התם דהוי רק לענין להשתמש תחת הקורה זה אינו דהרי בט״ז כתב כאן דגם לענין תוך המבוי אסור להשתמש אם הוא ביותר מעשרה באלכסון מוכח דגם לענין תוך המבוי משערינן באלכסון ואם הוי יותר מעשר לא מהני הקורה א״כ מוכח דאף לענין תוך המבוי משערינן באלכסון כן היה נראה לכאורה מיהו כד דייקינן זה אינו דזה מיירי הכל אם רוצה להניח הקורה באלכסון כיון דרוצה להשתמש באלכסון ולעשות כן הפתח להיות באלכסון תורת פתח עליו אז משערינן השיעור כפי מה שהוא באלכסון כיון דרוצה להשתמש כעת מקום הארוך ומניח כן הקורה כיון דהוי שוה לפתח באלכסון בזה משערינן כפי מה שהוא ברוחב באלכסון אך אם רוצה להניח הקורה כנגד הקצר בשוה משערינן באמת הפתח כפי רחבו בשוה וא״כ ה״ה גבי חצר נראה כיון דקי״ל דפרצתו הוי בעשר אמות ובפחות מעשר אמות א״צ תקון כלל נראה דהוי נמי כה״ג וכמו שהדין במבוי ע״י קורה כן הדין בחצר מצד עצמו דלהשתמש נגד הארוך אסור אם הוי באלכסון יותר מעשר אבל כנגד הקצר מותר להשתמש אף שהוא באלכסון יותר כיון דשוה ליכא עשרה אמות כן נראה לי נכון וברור לדינא: (לו) בהג״ה: ובזה התל הוי כמחיצה – נ״ב: עיין במג״א מ״ש דאפשר דלא נקרא בקעו בו רבים פחות מששים רבוא כמ״ש בסי׳ שמ״ה סעיף ז׳. וקשה לי דהרי מפירש״י והמג״א לקמן סי׳ שס״ה סק״ד מ״ש דלא בקעו בו רבים היינו כגון שיש שם צואה או טיט וטינוף שאין דרך הרבים לעבור בו משמע להדיא דדוקא במקום שאין ראוי לעבור בו מצד עצמו זה לא נקרא בקעו בו רבים אבל כל שהמקום ראוי מצד עצמו לעבור בו רבים אף דלא עברו בו רבים ממש נקרא בקעו בו רבים ומכ״ש אם בקעו בו רבים ממש רק דלא עברו ששים רבוא דנקרא בקעו בו רבים כיון דאין המניעה מצד המקום והרי עיקר ראיית המג״א הוי מסימן שמ״ה דס״ל לרש״י דאין רשות הרבים פחות מששים רבוא וזה הוי שיטת רש״י כן ומדברי רש״י מוכח להיפוך דלא בעינן ששים רבוא דאל״כ הוי ליה לפרש כפשוטו דלא בקעו בו רבים דלא עברו ששים רבוא ובע״כ דלא בעינן העברת ששים רבוא בו רק כל דראוי לעבור בו נקרא בקעו בו רבים ואפשר דהמג״א מחלק בין דין זה להתם דהתם מיירי במבוי שנתקן בלחי וקורה כיון דהוי החשש שם דלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ובטל ליה תיקון המבוי בזה כל דהפתח ראוי לעבור בו רבים יש גזירה זו לכך בעינן דוקא צואה וטיט וכו׳ אבל היכא דהעיר מוקף מחיצות כתל וכדומה דהוי רה״י ממש ולא אישתרי בתקח״זל בזה לבטל הדרך מתורת רה״י לא בטל ליה עד דבקעו בו רבים ממש ודוקא ששים רבוא מיהו זה אינו למעיין בטור סימן זה שכתבו ז״ל דהתל עולה במקום לחי משמע דגם בהתל הוי מטעם לחי וממילא כל דראוי להיות בקעו בו רבים בטיל ליה הלחי כמ״ש לעיל ומוכח מהפוסקים הנ״ל דלא כהמג״א ודו״ק: והנה שיעור רוחב הדרך דבקעו בו רבים בעינן שיהיה יותר מעשר אמות אבל בפחות מעשר אמות אין קפידא כדמוכח לקמן בסי׳ שס״ה ובש״ס מקור הדין שם. והן אמת דמלשון הש״ע שכתבו שם דשיעורו משמע דהכוונה בעשרה טפחים בכל מקום דנקט לשון עשרה דלגבי אמות נקט תמיד עשר אמות או סתם עשר לשון נקבה אבל עשרה לשון זכר זוכר תמיד גבי טפחים מ״מ בע״כ דהש״ע לא דייק בלישנא והתם הכוונה על עשר אמות כדמוכח בש״ס דהדבר תלוי בשיעור פתח או לא ושיעור פתח הוי תמיד בעשר אמות ובע״כ דלא דק המחבר בלשונו וא״כ בתל בעינן שיהיה המקום דבקעו בו רבים יותר מעשר אמות ועכ״פ נראה דלא כהמג״א ובזה לא בעינן ששים רבוא ואינו דומה לדין דסי׳ שמ״ה דהתם מדבר לענין תורת רשות הרבים ממש ומן התורה לכך ס״ל לרש״י דבעינן ששים רבוא אבל כאן לדינא דידן לא בעינן ששים רבוא דניהו דפחות מששים רבוא לא הוי רה״ר כרמלית עכ״פ הוי ומדרבנן לא בעינן ששים רבוא ואף בפחות בטלי מחיצתא גם י״ל כוונת רש״י שם דדוקא היכא דליכא ששים רבוא כלל אז לא הוי רה״ר אבל כאן היכא דאיכא ששים רבוא אף דבאותו הדרך לא בקעו ששים רבוא כל שבגוף העיר יש ששים רבוא ובאותו התל בקעו בו רבים בטיל ליה מחיצתא. גם י״ל הכא שאני דהרי אם לא הוי התל הוו אסורין לטלטל שם והיו נידונין בזה כרבים רק ע״י התל באים לעשותו רה״ר כל דרבים בוקעים בו בשיעור שאם היו רבים הללו במקום שאין שם תל היו אוסרים זע״ז גם כאן בטלי המחיצה ויש לו דין בקעו בו רבים ובקיעת הרבים פועל עכ״פ לעשות מחיצות התל כמאן דליתא ואם לא היה שם תל ודאי אסורין אף כאן אסורין משא״כ בנדון של רש״י דלאו מטעם מחיצה הוא מתיר רק דבפחות מששים רבוא לא הוי רה״ר בזה מותר בפחות מששים רבוא אבל כל דלולא המחיצה הוי אסור רק ע״י המחיצה הם מותרים כל דבקעו רבים דראוין לאסור אם לא הוי התל או המחיצה גם כעת הם מבטלין מחיצותא וז״ב לפענ״ד ונכון ודו״ק היטב:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון